פסק-דין בתיק ע"א 24912-02-10

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופט ירון בשן) בת.א. 39198/05 לפיו נדחתה תביעת המערערת שהוגשה על פי הפלת"ד כנגד אליהו חברה לביטוח בע"מ (להלן:" המשיבה").

המערערת נהגה ברכב המבוטח אצל המשיבה ופגעה במכונית אופל שנסעה לפניה. היא יצאה מרכבה להחליף פרטים עם נהגת האופל ובעומדה מחוץ לרכב נפגעה מרכב פיזו' (להלן:" התאונה"). כתוצאה מהתאונה נגרמו למערערת נזקי גוף.

השתלשלות העניינים

המערערת הגישה תביעה כנגד הנהגים של מכוניות האופל והפיז'ו וכנגד מבטחות המכוניות (להלן:" המבטחות"). (ראו כתב תביעה מיום 20.7.05). 

המבטחות טענו בכתב ההגנה, כי דין התביעה כנגדן להידחות בהעדר עילה, היות ויציאתה של המערערת את רכבה כדי להחליף פרטים, היא בגדר פעולת לוואי של נהיגה ויש להשקיף עליה כעל משתמשת ברכב ולא כעל הולכת רגל (ראו כתב הגנה מיום 15.9.05 " הנתבעות יטענו כי שהייתה של התובעת מחוץ לרכב קשורה בטבורה להיותה נהגת ברכב הנ"ל").

בהמשך ביקשה המערערת מבית המשפט לדחות את התובענה שהגישה כנגד המבטחות ולתקן את כתב התביעה על-ידי הוספת המשיבה כנתבעת. הנימוק שניתן לבקשה היה כדלקמן:

" בטרם הגשת כתבי ההגנה על ידי הצדדים נודע לב"כ התובעת (המערערת) מב"כ הצדדים כי קיים פסק דין בתביעה הרכושית של הנזק המבוטח באיי.אי.ג'י הרצ"ב על פיו נקבע כי:

"בראיה כוללת, אני סבור שיש לראות בשני חלקי האירוע כתאונה אחת שיש בה שרשרת של אירועים. רכבה של הנתבעת 1 פגע בחלקו האחורי של רכב התובעת, שתיהן החלו בעצירה וירידה לימין הכביש לשול הימני, רכב אלמוני שהיה מאחוריהם בלם, הנתבע 3 בלם אף הוא וירד לשוליים מתוך כוונה לחזור אל הכביש בנסיעה שוטפת, הנתבע 3  מבחין אם כי מאוחר, בדלת הפתוחה של רכב התובעת, הנתבע 3 בולם, מחלקי (צ"ל: מחליק) ופוגע בדופן שמאל רכבה התובעת.

ירידתה של הנתבעת 1 מרכבה לצורך החלפת הפרטים, הינה המשך של החלק הראשון בתאונה. היא ניגשה את הצד השמאלי של רכב התובעת עדת התביעה פתחה את הדלת לצורך החלפת פרטים או חילוץ, כך שהחלק הראשון של האירוע טרם הסתיים בשעה שהתרחש החלק השני, ויש לראות בשני החלקים של האירוע תאונת דרכים אחת". (להלן:" פסק הדין בתביעה הרכושית" אשר ניתן ביום 19.9.04 בת.א. 059552/03).

לאור מסקנת פסק הדין הנ"ל, אשר יוצר מעשה בי דין, בין התובעת ויתר הנתבעים ונוכח הקביעה היוצרת מעשה בי דין שהתובעת היתה נהגת ברכב המבוטח באליהו חברה לביטוח בעת שהתרחש חלקה השני של התאונה, הרי שאין מנוס ממשיכת התביעה כנגד הנתבעים והגשתה כנגד אליהו חברה לביטוח בע"מ ".

בעקבות הבקשה החליט בית המשפט כדלקמן:

" לאחר עיון בבקשה ובתגובות, נוכח נימוקי הצדדים והסכמתם נדחית התביעה כנגד הנתבעים 1-5 ללא צו להוצאות. אני מורה כמבוקש לבקשת התובעת (המערערת) לתיקון כתב תביעתה כנגד אליהו חב' לביטוח בע"מ (המשיבה)" .

המערערת הגישה אפוא את תביעתה כנגד המשיבה והאחרונה טענה מיד בכתב הגנתה,            כי אין עילה נגדה ויש להשקיף על המערערת ככזו שנפגעה בתאונה כהולכת רגל ולא כמשתמשת ברכב. המערערת טענה בכתב תשובה לכתב ההגנה, כי טענת המשיבה " עומדת בסתירה לפסה"ד החלוט שניתן לגבי נזקי הרכוש בת.א. 5955/03 בבית משפט השלום בת"א מאת כב' השופט חאג' יחיא ביום 19.9.04".

על רקע המתואר לעיל מעניינת העובדה, כי למרות פסק הדין בתביעה הרכושית מיום 19.9.04 בחרה המערערת להגיש את תביעתה לפיצוי על נזקי גוף מהתאונה, כעשרה חדשים לאחר מכן, דווקא כנגד המבטחות (ראו כתב תביעה כנגדן מיום 20.7.05) ולא כנגד אליהו.

להשלמת התמונה על השתלשלות העניינים הרלבנטית נזכיר, כי עתירת המערערת בדיעבד לבטל את פסק הדין הדוחה את התובענה כנגד המבטחות נדחתה בהחלטת ערכאה דיונית (כב' השופט בשן מיום 20.11.05) והמערערת נמנעה מלהשיג עליה בערעור.

בפסק הדין נקבע, כי פסק הדין בתובענה הרכושית לא עסק במעמד המערערת על פי חוק הפלת"ד. הצדדים לא טענו לעניין זה ולא נקבע ממצא מחייב ובנסיבות העובדתיות שאינן במחלוקת, קרי שהמערערת הייתה מחוץ לרכבה בעת התאונה כדי להחליף פרטים, חלה על התביעה הלכת ביטוח חקלאי (ראו רע"א 9112/06 ביטוח חקלאי נ' המל"ל  מיום 20.6.07)   ו- " לא עומדת לתובעת  (המערערת) עילת תביעה נגד הנתבעת (המשיבה) והתביעה נדחית".

ערכאה דיונית ראתה לציין כדלקמן:

" צר לי על התובעת (המערערת). החטא הקדמון שבגינו היא נותרה כעת ללא פיצוי בגין נזקה נעוץ בשגיאה בניהול ענייניה. בשנת 2005 סברו הכל שהדין מחייב את דחיית התביעה כנגד הנהגים המעורבים ומבטחיהם (המבטחות) ומצדיק קבלת התביעה כנגד המבטחת של התובעת (המשיבה). הדרך הדיונית שנקטה התובעת לא קשרה להסכמה זו את הנתבעת, שכעת נהנית משינוי ההלכה". (ההדגשה איננה במקור).

ערכאה דיונית אף ראתה לציין בפסק דינה, כי בעת שנדחתה התובענה כנגד המבטחות גם בית המשפט לא רק המערערת והמבטחות סברו ש" על פי הדין שנהג בשנת 2005, אין לראות בתובעת "הולכת רגל" אלא דווקא נהגת שנפגעה תוך שימוש במכוניתה".